מָה יָפִיתָ, הָאָבִיב!

כתבה: סמדר ברק

כבכל ערב סדר אני נזכרת בגעגוע בליל הסדר בגבת. בילדותי היה זה אחד האירועים החברתיים־תרבותיים המרכזיים ביותר בלוח השנה הקיבוצי. ההכנות לקראתו היו מרובות; אנחנו הילדים ערכנו אין־ספור חזרות על הטקסטים שהיה עלינו לדקלם – עד היום אני זוכרת בעל פה את "שירת הים" (המקוצרת) בזכות "המקהלה המדברת". זמרות וזמרי המקהלה ערכו מדי ערב בערב חזרות על השירים והרקדניות והרקדנים לבושים בתלבושות ססגוניות – על צעדי הריקודים;

במיוחד נמשך ליבי אל ההגדה הקיבוצית שבה ציינו את חג האביב החקלאי בשילוב עם מסורת ישראל. פתחנו את הטקס בשירת "ניצנים נראו, נראו בארץ" ו"הינה הסתיו עבר חלף הלך לו" ובהמשך שרנו "מה נשתנה", "עבדים היינו", "והיא שעמדה" – העושר הזה ביטא את חיינו המורכבים.

אף עיצוב האולם הדגיש זאת: סיפור יציאת מצרים בא לידי ביטוי בקישוטים שיצרו אומני הקיבוץ לרגל החג ובו־בזמן האולם והשולחנות היו מקושטים בירק מן הגינות ומן השדות; זרי חרציות זהרו בכל פינה וסידורי פרחים של כובע הנזיר ואפונה ריחנית הוסיפו צבעים וריחות. במיוחד אהבתי את פתיחתו של הטקס: כניסתם של הילדים הצעירים, נושאים שיבולים בידיהם.