המרד

מידע על האמנית, ויקיפדיה.

סרטון על יצירתה של טליה ישראלי.

הציירת טליה ישראלי (1976) נולדה בירושלים, למדה תואר ראשון באמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ותואר שני בבית הספר לאמנות גולדסמית' בלונדון. הציגה למעלה מעשר תערוכות יחיד והשתתפה בלמעלה מ־50 תערוכות קבוצתיות בישראל ומחוצה לה. עבודותיה נמצאות באוספים ציבורים ופרטיים רבים בישראל, ארצות הברית, קנדה, צרפת ואנגליה.

להיות אלכימאי בתל אביב

אני יושב עם טליה ישראלי ב'קפה דיזנגוף' ומשוחח אתה על ציורים ועל החיים. כשהיא רוצה להמחיש איזו נקודה היא נעזרת בתנועות ידיה, וביני לביני אני חושב כי דבר לא מחבר בין אצבעותיה העדינות לבין הציורים האלימים-המחוספסים-המאיימים שהאצבעות האלה בוראות. תל אביב בציורים שלה היא עיר מלאת תנופה, אבל זו תנופה של רחובות חשוכים, של קוצים מכסים קירות הרוסים.

נתקלתי בשמה של ישראלי בפעם הראשונה בביקור שערכתי לפני מספר חודשים בגלריה קו 16, בשכונת נווה אליעזר. ידידים הציעו לי להגיע לגלריה הזאת , גלריה קהילתית לאמנות עכשווית, והבטיחו שלא אתאכזב. לקחתי את קו 16 עשרה באלנבי והוא הוביל אותי לששת הימים 6. ולא התאכזבתי: הגלריה ממוקמת במקום לא צפוי, במתנ"ס עירוני מוקף שיכוני רכבת, אבל ניכר בה היטב הניסיון לשלב בין הקהילתי-הפריפריאלי לבין העכשווי-העדכני. מבין המוצגים השונים משכה את תשומת ליבי תמונה ענקית שכמו התאימה את עצמה לסביבה: תמונה של טליה ישראלי, "מחשבות על שיגור ופיח". לא הבנתי את הכותרת, אבל אהבתי את תרסיס הצבע השחור שיצר שיכון תל אביבי שבו הכול אומר בליה, אנונימיות, ספק לילה ספק פיח, שיכון בלי עומק שבתיו שטוחים כדף עיתון או כמסך קולנוע. ואהבתי את המתח שבין המראה הכללי ההופך כל אחת מעשרות הדירות לתעתיק מדוייק ולא-אישי של הדירות האחרות, לבין ההתבוננות מקרוב שגילתה עיצוב שונה מעט, אישי-פרטי, של עשרות המרפסות.

אותו עולם עירוני לילי, סיוטי ופיוטי, מתואר בשני ספרי האמן של ישראלי, "עיר אחרונה" (2011) ו"מולדת 1ב'" (2016) שמצאתי בחנות 'תולעת ספרים' במאז"ה. הספרים יצאו בהפרש של חמש שנים, אבל שמחתי שעיינתי בהם ביחד, כי כותרת הספר המאוחר מסבירה לא מעט את כותרת קודמו. העיר "האחרונה" היא תל אביב שרחובותיה ביום, ובעיקר בלילה, מצויירים כאן בסגנון המעלה על הדעת גרפיטי אלים, מצד אחד, וקומיקס צבעוני, מצד שני. השם "עיר אחרונה" מעלה על הדעת קטסטרופה אורבנית, עולם שבו האנושי נדרס על ידי הטכנולוגי והמכני, בניינים ובתי חרושת שקונסטרוקציות הפלדה שלהם וצינורות השירות שלהם מעוותים כמעיים שפוכים. אבל "עיר אחרונה" היא גם עיר שבה מתיישב אדם בתום נדודיו, עיר שאדם הופך לביתו. שוב ושוב חוזרת ישראלי אל העיר הלילית, כאומרת: זאת העיר השלי, זה הפיח שלי, הרחובות האלה והגנים האלה הם חומר הגלם שלי. הקו הגס של הטושים מעצים את המראות, את כיעורם אבל גם את חיוניותם. הדבר בולט מאוד בציורים המתארים את שיחיה ועציה של העיר: מתחת לאבק ולפיח מתגלה הצבעוניות העצומה של העיר. לא במקרה, כותרת הספר המאוחר יותר היא "מולדת 1ב'". עם כל האירוניה המלווה את השם, תל אביב המצויירת כאן היא גם בית,  מרחב עירוני שבו בחרה הציירת לשוטט.

שבועיים אחרי שרכשתי את שני הספרים האלה  חיכתה לי פגישה שלישית עם ישראלי. החלטתי לחזור ברגל ממרכז סוזן דלאל לביתי, ועל בניין נטוש (של חברת החשמל?) ברחוב המרד 34 זהרו מולי חמישה ציורי קיר ענקיים: על רקע זהוב-כתום, שכמו מנסה להעביר לכאן את צבעי החוף הסמוך, מונחים מבנים מוזרים עשויים קרשים, משהו כאילו מנסה להתרומם מן הקרקע ואינו מצליח. המבנים האלה שונים מאוד זה מזה, כאילו מישהו נהנה להדגיש ייחוד ושוני, למול החזית האחידה מאוד והאטומה מאוד של הבניין הנטוש. ובצד מימין, להפתעתי: טליה ישראלי 2018.

ועכשיו אני יושב עם ישראלי בקפה דיזנגוף ואנחנו מדברים על ציורים ועל החיים. את ציור הקיר הענק ברחוב המרד, 35 מטר אורך, הזמינה אצלה עיריית תל אביב, והיא שמחה להציב רישומים אינטימיים, הלקוחים מספר הרישום שלה, על רקע הבניין המנוכר. כפי ששיערתי, "העיר האחרונה" היא אכן עיר של סוף נדודים: לימודי הציור של ישראלי לקחו אותה לתקופות ארוכות לניו יורק וללונדון (השלימה תואר שני בבית הספר לאמנות, גולדסמית'), לפני שהחליטה לפני למעלה מעשור להתנחל בתל אביב. היא נולדה בירושלים, וגדלה כילדה במוזיאון ישראל, בתערוכותיו ובקורסים השונים שהציע לנוער. כשחזרה ארצה מלימודיה, בחרה לגור בתל אביב.  ירושלים סגורה מדי, רצינית מדי, אי אפשר לקיים אתה דיאלוג בין שווים, היא אומרת. תל אביב הרבה פחות לוחצת, הרבה יותר מזמינה, נותנת המון מקום לעין שלך.

היא סקרנית לדעת מדוע הפכתי אני את תל אביב לביתי אחרי שנים ארוכות בחו"ל. השיחה קולחת ואנחנו משווים סיפורים. הסיפור התל אביבי שלה נשמע לי מוכר: לבוא למקום חדש מתוך השלמה, מתוך פיוס. היופי והכיעור הרי אינם קיימים לעצמם בעולם אלא נבראים בדו שיח שהתודעה מנהלת עם הקירות, עם העצים והאבנים. [שנינו נדמים לי לרגע כאלכימאים עיקשים, המרגישים בוודאות שהפיח והטיח הנושר מכסים על אוצרות בלומים.] למשך כמה דקות אנחנו שני אלכימאים וותיקים המחליפים מידע חשאי על אוצרות בלומים הנסתרים מתחת לשכבות של פיח ושל טיח מתפורר, מתוך: אברהם בלבן, רשימות תל אביביות