ציורים במטבעות

הרשל'ה (צבי־הירש) וייס (1949–2021) נולד במחנה העקורים וינדסהיים לצבי־הירש ושרה אפלבוים, אשר נפגשו שם בסיום מלחמת העולם השנייה. כל אחד מבני הזוג איבד בשואה את בן זוגו וילדיו. המשפחה החדשה עלתה ארצה באותה שנה והתיישבה ברמת עמידר ברמת גן. הרשל'ה למד עד גיל 15, ואז היה לנהג טרקטור ועסק בעבודות עפר. בעת שירותו הצבאי נפצע והוכר כנכה צה"ל. כשבגר עבד בעיריית רמת גן בעבודות עפר, והיה מעורב בהקמת אתרים רבים: הספארי, נתיבי איילון, קו בר לב. לימים עבר למחלקת הפיקוח העירוני כאחראי על רישוי עסקים בעיר. כמו כן היה פעיל במפלגת הליכוד בעיר וניהל את קבוצת הכדורגל "עמידר". ב־2002 פרש מהעירייה בשל עימותים מתמידים עם הממונים עליו. מאז ועד מותו עסק בלא הרף בעוול שנעשה לו. איש רעים להתרועע היה, ובחבריו היו ראשי ממשלה, שרים, ראשי ערים ופוליטיקאים, אמנים ואנשי בוהמה רבים. בשנת 1970 נישא צבי למרגריט אזולאי, השניים חיו בכפר גלעדי, אחר כך עברו להוד השרון, ולבסוף השתקעו בדירה ברחוב הרא"ה 71 ברמת גן. ב־1989 התגרשו בני הזוג. את עיטור קירות ביתו החל ב־2002, לאחר ששניים מבניו פצעו קשה בתאונות אופנוע ולאחר פרישתו מן העבודה, החל הרשל'ה לעטר את ביתו.

הבית ספון עץ כהה, אפלולי, מעוטר במשטחי מטבעות שהודבקו על הרצפה, הקירות והתקרה; ברשתות ומערכות של צינורות ברזל; ברצועות מתכת מחוזקות באומים וברגים; בפנסי רוח שבתוכם תצלומי הילדים; בדמויות בעלי חיים דמיוניים, חלקם שֵדיים למראה, עשויות מטבעות וצבע; בשרשרות וחוליות ברזל; במשטחי פחיות משקה; בלוחיות ברזל של חברת החשמל; במסמכים אישיים ותעודות המספרות על קורות המשפחה התלויים בצפיפות על הקירות; בחרקי פלסטיק, בייחוד בעכבישים גדולים ושחורים; בווילונות חרוזים; בכלי ברזל ומתכת שונים ומשונים; בכלי עבודה; במכשירי מדידה. כמו כן הוא חפר מרתף ומעליו בנה במה שהפכה לחדר גלריה. באזור המוגבה תלה תצלומי ענק משפחתיים ועיטר אותם בצפיפות במטבעות. את המרתף, שאליו יש לרדת במדרגות ברזל תלולות, עיטר בשרשרות ברזל תלויות, בכלי עבודה שונים, בצינורות ברזל, פסלים דמויי אדם בנויים מצינורות. הוא גם כתב את שמו שוב ושוב ברחבי הבית בווריאציות שונות, לצד שמות ילדיו ובני משפחתו. כמו כן צייר כמה וכמה פעמים את סמלי שלוש הדתות זה לצד זה. מנורות פשוטות מסוגים שונים תלויות בשרשרות ברזל ועל רשתות מתכת ברחבי הבית. הדלתות בחלקן חסרות ידיות ובמקומן נקבעו מנעולים, שרשרות וגלגלי נעילה. על דלת הכניסה עינית גדולה וכבדה. וצידה החיצוני מחופה לוח מתכת.

נראה כי כל שדיו של צבי הרשלה וייס פרצו מתוכו ולבשו צורה על הקירות. עשרת אחיו ואחיותיו הנוכחים־נפקדים, שאולי אף את שמותיהם לא ידע, אחוזים בשמות בני המשפחה החדשה שנבנתה בארץ ישראל, כתובים שוב ושוב. המטבעות הם חומר הגלם המרכזי שעימו הוא הרכיב את עולמו בין כותלי הבית. קונטורים או רקעים – כולם עשויים ממטבעות של 10 אגורות. רשתות הצינורות החשופים ושרשרות הברזל, וביניהם קבועים כלי עבודה, גרזינים וסכינים. בייחוד המרתף הצפוף, דמוי קטקומבה שבקירותיו קבועות גולגלות ובפינתו מוטל שלד פלסטיק שעיניו יוצאות מחוריהן, משדר גולמיות פראית שנכבשה והודחקה עד שהאמן לא יכול לה עוד והחל לעסוק בעיטור ביתו בכפייתיות. חרדת הריק המאפיינת אמנות נאיבית מתעצמת בבית זה לכדי אובססיה; האמן הוסיף להבריג פיסות מתכת, צינורות ישנים, ברגים, מטבעות, לוחיות ברזל, שרשרות, חוטי תיל וכתובות קוהרנטיות־למחצה ולהרכיבן למקדש מברזל שהוא בנה סביבו. על החפצים השונים הדביק מדבקות מאשפוזיו הרבים, וכך הפכו קירות ביתו למפה המתארת לא רק את סיפור משפחתו, תפיסותיו את המציאות, מצבו הנפשי אלא גם את מצבו הרפואי.

לצד עיטור הבית העמלני עיטר צבי גם את גופו שלו. בגיל 57 בערך, כאשר החל להתעוור עקב הסוכרת שאותה הזניח, החל לקעקע את כל גופו במאות קעקועים צפופים המספרים את הביוגרפיה הפרטית שלו ושל משפחתו. החל ממספר תעודת הזהות שלו, דיוקן איינשטיין (זכר לאימו שרצתה שיהיה "כמו איינשטיין") ותמונת הוריו, וכלה במפת הארץ המהופכת, וביניהם סמלילים, תמרורים, כתובות בשפות שונות, בעלי חיים ודימויים רבים אחרים המספרים את סיפור חייו: נרות יזכור, טלאי צהוב, מזרק, חרקים, פרחים, מאזני צדק, תרגילי חשבון, שמות עיתונים ביידיש. גופו המקועקע הוצג במוזאון ארץ ישראל ב־2018 בתערוכה "המפה – לקרוא בין הקווים". מוקד העניין היה מפת הארץ המהופכת שעל גבו. המפה אינה מציינת את נקודות הציון הגאוגרפיות הרגילות, אלא אתרים ואירועים שבהם חלף והותיר בהם את חותמו או שהם הותירו את חותמם עליו, כגון הספארי שהיה שותף להקמתו, צבאים כמו אלה שהאכיל בפלמ"חים וצב שדרס פעם. הקטלוג התערוכה תוארה המפה המקועקעת כך: "התצלום של מור פרז, המתעד אדם שעל גבו מקועקעת מפת ארץ ישראל מדומיינת ונטולת סימני גבול, ששטחה עמוס באיורי פאונה ופלורה, מאחה גם הוא את האובייקט עם הסובייקט, את תיאור המקום והאדם, למקשה אחת. העור המכסה את האיברים הפנימיים ואת שרירי הגוף הוא גם המפה, שבצורתה הקדומה, הטרום לאומית, היא דימוי אוטופי, הנישא/מקועקע על גבו של אדם כמו היה סיזיפוס המטפס במעלה ההר. אולם בניגוד ליצירתו של דרוקס, אין מדובר כאן בייצוגו של זיכרון דינמי, אלא בפעולה של הטבעה ממשית של גרסת עבר מסוימת של המפה באזור גוף המצוי מחוץ לשדה הראייה של נושאה, מעבר לתודעה הפעילה, כמו איבר פנימי שפעולתו אוטונומית". זאת ועוד, במסגרת מיזם "Doc VR" לסרטים תיעודיים במציאות מדומה יצרו דניאל בינסטד ודניאל אנגל ב־2016 סרט העוסק בגופו של צבי. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה. 

מצב השתמרות היצירה: עם מותו של הרשל'ה וייס נותרה הדירה סגורה כשנה. משאזרו ילדיו אומץ למוכרהּ, נחשפו קירותיה המכשפים.

תיעוד בית הרשל'ה וייס, סטודיו תכלת.